תמר זהבי פסיכולוגית קלינית מומחית

054-2885505

לוגותרפיה פסיכולוגיה של חיפוש משמעות

לוגותרפיה – ויקטור פראנקל

פסיכולוגיה של חיפוש משמעות

מבחינת עולם הפסיכולוגיה נמנית הלוגותרפיה עם האסכולה של הפסיכולוגיה ההומניסטית. אסכולה זו מעמידה במרכזה את חירותו של האדם, את אחריותו של אדם לעיצוב דמותו כאדם ואת ייחודו של כל אדם, כמו גם את הקשר המבוסס על שיתוף פעולה, אמון ואמפתיה בין המטפל למטופל.
הלך הרוח ממנו צמחה הלוגותרפיה הוא הלך רוח של ריקנות ואובדן משמעות אותו מכנה פראנקל "ריק קיומי". לדבריו, בעידן כשלנו, בו המסורות הולכות ושוקעות, חייבת הפסיכולוגיה לראות את תפקידה העיקרי בציוד האדם ביכולת למצוא פשר ומשמעות בחייו.
הפילוסופיה העומדת בבסיסה של הלוגותרפיה היא הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית היוצאת מחוויותיו הקיומיות והיסודיות ביותר בחייו של האדם- תחושת החופש והאחריות הכבדים מנשוא, הבדידות וחוסר המשמעות של הקיום האנושי.
הרקע ההיסטורי של הלוגותרפיה הוא שואת יהדות אירופה כאשר פראנקל עצמו הוא ניצול אושוויץ.

לוגותרפיה והשואה

הגותו של פראנקל הינה בלתי נפרדת מניסיון חייו וזאת משתי סיבות עיקריות.

הסיבה הראשונה נעוצה בנקודת המוצא של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית והיא שהמחשבה צריכה לבטא את החוויות האישיות ביותר של החושב עצמו. אין מדע פילוסופי אובייקטיבי שהוא בלתי תלוי באדם. הפילוסופיה אינה מבוססת על עקרונות כלליים אפריוריים, אלא על הרקע של הסיטואציה הממשית-היסטורית דרכה זורמים החיים. מכאן שכל ניסיון לקרוא את פראנקל שלא מתוך הזיקה לביוגרפיה הפרטית חוטא למהותם של רעיונותיו.
הסיבה השנייה נעוצה ברובד הטיפולי של לוגותרפיה. כשיטת טיפול פסיכולוגי טוען פראנקל, שאין לנתקה מההקשר הפרטי של חייו. פראנקל שב ומדגיש את העיקרון המהותי לשיטתו, לפיו כל פסיכותרפיה מתחילה מתפיסת עולמו ומערכיו של המטופל, כשם שרעיונותיו שלו צמחו מתוך התנסויותיו הקשות ומתוך התמודדותו עם גורלו. שהרי לשם כך נאבק על חייו, כדי להפיץ את תורתו וכדי להקל על אנשים בסבלם מתוך ניסיונו הוא.

ויקטור פראנקל (1905-1997) נולד בווינה. בהיותו בן 21 פרסם, בעידודו של פרויד, את מאמרו הראשון ובגיל 25 קיבל תואר דוקטור לרפואה. כיהן כפרופסור לפסיכיאטריה ולנוירולוגיה באוניברסיטת וינה וכמנהל המרפאה הנוירולוגית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אף שיכול היה להגר לארצות הברית עם אשתו, הוא בחר להישאר בווינה כדי לגונן על הוריו, בתוקף תפקידו כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים היהודי של רוטשילד.
במשך שלוש שנים שהה פראנקל באושוויץ, דכאו ובמחנות ריכוז נוספים. בגטו טרזיינשטט הקים יחידה מיוחדת שתפקידה היה לעזור למגיעים במשלוחים להתגבר על ההלם הראשוני. בהמשך הקים יחידה נוספת שתפקידה היה למנוע ניסיונות התאבדות של אסירים במחנות.
פראנקל שרד, אך מלבד אחותו הושמדו בשואה כל בני משפחתו. שנותיו במחנות העצימו את אמונתו כי כולנו זקוקים לתחושת משמעות כדי להתגבר על סבל ותלאות החיים: "אדם היודע את הלמה של קיומו יוכל לעמוד כמעט בכל איך".
בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" מתאר פראנקל כיצד שמר על שפיותו בשנות המלחמה באמצעות צעידות סביב מרפאתו, תוך שהוא מרצה בדמיונו על קורותיו במחנות. לדבריו, החלטתו הנחושה לשחזר ולפרסם את ספרו שאבד באושוויץ "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה", היא שהחזיקה אותו בחיים.

עיקרי הלוגותרפיה

אין פסיכותרפיה שאינה מבוססת על פילוסופיית חיים והשקפת עולם על טבע האדם ומקומו ביקום.
לוגותרפיה מבוססת על שלושה רעיונות עיקריים:

חופש הרצון

לגבי פראנקל המימד האנושי הוא מימד החופש. לא חופש מתנאים ביולוגיים, פסיכולוגיים או סוציולוגיים, לא "חופש מ" אלא "חופש ל". מה שחשוב איננו מרכיבי האופי או הדחפים כשלעצמם אלא העמדה שנוקט כלפיהם האדם. נקיטת העמדה היא היכולת הייחודית לאדם להינתק מעצמו ולהתעלות מעל גורלו והיא החושפת את המימד הנואטי, הכולל כל מה שהוא סגולי לאדם, להבדיל מהמימד הביולוגי ומהמימד הפסיכולוגי.
המימד הנואטי מכיל היבטים אנושיים כמו הכמיהה למשמעות, קביעת יעדים, רעיונות וחזונות, דמיון, אמונה, יצירתיות, מצפון, אהבה, חוש הומור וחופש הבחירה.
רעיון חופש הבחירה עומד במרכז הגותם של פילוסופים אקזיסטנציאליסטיים, ביניהם ז'אן-פול סארטר. גיבוריו של סארטר מגלמים את ההשקפה לפיה להיות אנושי פירושו להיות חופשי. האדם נידון להיות חופשי. נידון, כיוון שלא הוא שברא את עצמו וחופשי, כיוון שמרגע שהושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו ואלו קובעים את דמותו כאדם.
כך מתאר סארטר את גיבור ספרו "גיל התבונה":
"…אפילו יניח לעצמו להיסחף כמו שק פחמים בלה, הרי שבחר באובדנו: הוא חופשי, חופשי כלפי הכול…הטוב והרע לא יהיו קיימים בעבורו אלא אם ימציאם….הוא לבדו בתוך הדממה…ללא תמיכה וללא צידוק, נידון להחליט ללא מנוס, נידון לתמיד להיות חופשי."

פראנקל הופך את מוטיב החופש ליסוד האופטימיות של שיטתו. החופש הוא שמאפשר את השתנותו של אדם ואת התעלותו אל מעבר לעצמו. מימד החופש הוא התנאי המוקדם להתפתחותו של מצפון היות ויכולתו של אדם להתעלות מעל עצמו היא שמאפשרת לו לשפוט ולהעריך את מעשיו שלו מבחינה מוסרית. המצפון הוא אינטואיטיבי באופיו והוא שמכוון את האדם בחיפושו אחר המשמעות.
לדעת פראנקל, ההשקפה הפרוידיאנית, לפיה המצפון הינו תולדה של תהליכי התניה ולמידה או היענות לדמות אב אימתנית, משפילה את האדם ומצפונו ומבטלת את המימד החופשי שברוחו: "עד פרויד העלימה הרפואה עין מנפש האדם, אך היא עדיין מתעלמת מרוחו". בספרו "השאיפה למשמעות" כותב פראנקל בשמץ אירוניה: "על-פי הגדרה אחת, משמעויות וערכים אינם אלא תצורות-תגובה ומנגנוני-הגנה. אני עצמי לא הייתי רוצה לחיות למען תצורות התגובה שלי, ועוד פחות מזה, למות למען מנגנוני ההגנה שלי".
ההתעלות מעבר לעצמנו מתגלה גם באהבה. בדומה לרעיון "אני-הלז/ אני-אתה" בפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר או לשיטת אימגו של הארוויל הנדריקס, אהבה היא הסגולה המאפשרת לאדם להבין את זולתו במלוא ייחודיותו. גישות המעמידות את האהבה על עידונו של הדחף המיני, גוזלות ממנה את מימד החופש, והאהבה הופכת גלגול של דחפים ויצרים. לפי פראנקל, רק בזיקה לזולתו יכול האדם למצות את כל הוויתו האנושית, או במילותיו של בובר: "האדם נעשה אני באתה".

השאיפה למשמעות

פרויד טען ששורשן של הפרעות נפשיות הוא חרדה. מקור החרדה הוא בהתנגשות בין מניעים לא מודעים, וכתגובה לסביבתו הפוריטאנית, שם פרויד את הדגש על המפח בחיי המין.
פראנקל מדגיש את המפח בשאיפה לפשר ולמשמעות או את תחושת הריק הקיומי. השקפתו של פראנקל, לפיה האדם חופשי ושואף לפרוץ אל מעבר למחסומים הסביבתיים-נפשיים, מנוגדת להשקפות מסוג ההשקפה הפרוידיאנית, על פיהן עניינו של האדם הוא בראש ובראשונה חתירה לעבר שיווי משקל פנימי, שיושג על ידי סילוקם של מתחיו הנפשיים.

האדם, לפי פראנקל, חותר בראש ובראשונה ליצירה, לערכים ולמשמעותריקנות נפשית, לפי השקפה זו, איננה סימפטום של מחלה נפשית כי אם אתגר למלא את פנימיותנו. זהו אתגר שרק בני אנוש יכולים להיענות לו כי רק הם ערים לקיומה של משמעות ומסוגלים להרגיש בחוסר משמעות. עם זאת יתכן כי סתירות ערכיות, גישושים כושלים למצוא משמעות, פקפוקים במשמעות החיים או בלימת החיפוש אחר משמעות, יכניעו אדם והתוצאה תהיה הפרעה נפשית, אותה מכנה פראנקל, "הפרעה נואטית".
במרכז השקפה זו עומד הרעיון שבתנאים נורמאליים יכולים אנו בעצמנו להתגבר על התנגשויות מצפוניות ותפקידו של מטפל הוא רק לסייע למטופל להבין שהוא יכול להתמודד עם חייו כאדם בריא, חופשי ואחראי. עקרונות אלו עומדים כמובן לגבי כולנו, על מאבקינו, שאיפותינו, כישלונותינו, ניצחונותינו וחיפושי האושר שלנו, הנמשכים כל ימי חיינו.

טענה נוספת, שמעלה פראנקל כנגד עיקרון העונג של פרויד, היא קיומם של מתחים בריאים מסוג המתחים המתעוררים בעת שאנו חותרים להגשמתן של משמעות או תכלית. אין מנוס מקונפליקטים, כל רגע ורגע דורש מאיתנו לקבל החלטה הגורמת לקונפליקטים ואילו מעוררים לחץ נפשי. המצב האנושי כרוך במתחים בין מה שאנו בהווה לבין מה שאומר לנו מצפונינו להיות בעתיד, וההתכחשות למתחים היא למעשה התכחשות לאנושיותנו.
לראיה מספר פראנקל, כי כשהחלו בהפעלת משמרות המחאה באוניברסיטת ברקלי ירד מספר הפונים לטיפול במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים האוניברסיטאי ועלה שוב ברגע שחדלו להפעיל את המשמרות. לטענת פראנקל, במהלך תקופה זו מצאו הסטודנטים משמעות בתנועה למען חופש הדיבור.

המשמעות

אם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו אי מתי? וכשאני לעצמי מי אני?
בדברי הלל מנוסחים הרעיונות המרכזיים של לוגותרפיה: כל אדם הוא יחיד במינו. על כל אדם עוברים רגעים שאי אפשר לחזור עליהם ובכל אחד מהם טמונה משמעות, שעליו להכיר בה ולהיענות אליה. ולבסוף, הרעיון המבוסס על אמונתו של פראנקל במשמעות עליונה, לפיו קיים סדר, בו יש לנו ייעוד כיחידים, ואף כי אינו תמיד ברור לנו עלינו להתמיד ולחפשו.

לעומת פרויד שכינה את הדת "נוירוזה קולקטיבית" מבטא פראנקל בספרו "האל הלא מודע" את אמונתו בדבר מה הנמצא מעבר לקיום האנושי, אותו הוא מכנה "לוגוס". לדעת ג' פאברי, במינוח "לוגוס" מתכוון פראנקל לסדר חובק כל שמשמעותו היא המשמעות העליונה. לעולם לא נצליח לגלות משמעות זו בשלמותה, אף כי אולי תתגלה לנו במבט חטוף ברגעים של חוויה עמוקה, אך עלינו לחפשה כמיטב יכולתנו. חוויה מעין זו חווה פראנקל באושוויץ ובעקבותיה החליט להישאר עם מטופליו במחנה למרות שיכול היה להימלט. פראנקל כותב כי החלטה זו מילאה אותו שלוה עמוקה מעין כמוה.
פראנקל מאמין כי בכל אדם ישנה רוחניות חבויה, לעיתים לא מודעת, הקשורה למצפון האנושי והמבקשת לפרוץ החוצה. לכן, לשיטתו, אחת ממטרות הטיפול הנפשי היא להעלות את הרוחניות למודע ולחפש דרכים לבטאה בתוך החיים.

לוגותרפיה משלבת בין הרעיונות המרכזיים של האקזיסטנציאליזם, השקפת עולם פסיכולוגית הומניסטית, אמונה בחיפוש רוחני וניסיון חיים קשה ועשיר, שחייב את פראנקל לבחון את עמדותיו ואת דמותו כאדם באופן הנוקב ביותר.
במציאות של לבטים ערכיים, ומאידך קושי למצוא משמעות אישית חלופית, מקבלת הלוגותרפיה משנה משמעות.


להרחבה אודות לוגותרפיה ניתן לקרוא בספריו של ויקטור פראנקל:

פראנקל א. ויקטור, הזעקה הלא-נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם, תרגם חיים איזק, ירושלים, דביר, תשמ"ב.
פראנקל א. ויקטור, האל הלא-מודע: פסיכותרפיה ודת, תרגם שמעון לוי, ירושלים, דביר, תשמ"ה.
פראנקל א. ויקטור, השאיפה למשמעות, תרגם שאול ברוידא, ירושלים, דביר, תשמ"ה.
פראנקל א. ויקטור, האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם, תרגם חיים איזק, ירושלים, דביר, תשל"ג.


מקורות

  1. בובר מרדכי מרטין, בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, מהדורה רביעית, ירושלים, מוסד ביאליק, תשמ"א.
  2. הנדריקס הארוויל, לבסוף מוצאים אהבה, תרגמה אסתר פורת, תל אביב, הוצאת אחיאסף, תשס"ז.
  3. סארטר ז'אן-פול, גיל התבונה, תרגמה יונת סנד, תל אביב, הוצאת ספרית הפועלים והקיבוץ המאוחד, תשל"ח.
  4. פאברי ב. ג'וזף, המשמעות של חייך: על ויקטור פראנקל, לוגותרפיה וחיים, תרגם מני ארז, תל אביב, ספרית פועלים, תשמ"ג.
  5. פראנקל א. ויקטור, הזעקה הלא-נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם, תרגם חיים איזק, ירושלים, דביר, תשמ"ב.
  6. פראנקל א. ויקטור, האל הלא-מודע: פסיכותרפיה ודת, תרגם שמעון לוי, ירושלים, דביר, תשמ"ה.
  7. פראנקל א. ויקטור, השאיפה למשמעות, תרגם שאול ברוידא, ירושלים, דביר, תשמ"ה.
  8. פראנקל א. ויקטור, האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם, תרגם חיים איזק, ירושלים, דביר, תשל"ג.
להתחיל צ׳אט
💬 אפשר לעזור?
שלום לך 👋
איך אפשר לעזור?
דילוג לתוכן