תבונה ושיגעון - פסיכולוגית קלינית.

מוות בוונציה- תבונה ושיגעון בסיפורו של תומאס מאן

אפולון ודיוניסוס

על שערי מקדשו של אפולון בדלפוי נחרטו המלים Gnothi seauton, "דע את עצמך" והמלים Meden agan, "שום דבר לא יותר מדי" כלומר, שום דבר לא בהפרזה, הכל במידה הנאותה.

אפולון

הפילוסופיה, היא אהבת הידיעה לשם עצמה והשאיפה להבין את מסתרי העולם והאדם, לצד המידה הנכונה והריסון, הם מאבני הפינה שהניחה יוון בבנין התרבות האירופית.

אולם לא רק אפולון - אל השמש, הבהירות והדעת ומנהיג המוזות, היה נערץ ביוון, אלא גם דיוניסוס האפל - אל היין, האכסטזה והטירוף, המסעיר את רוח האדם עד כדי התאחדות עם הטבע ועם האלוהים.

טקסי הפריון והמסתורין שהוקדשו לאלי השאול או לדיוניסוס עצמו, לא היו מכוונים להכרת העולם והאדם ולא לריסונו, אלא לכפיית רצון האדם על העולם ולתפילתו. תכליתם הייתה טיהור הנפש והתעלותה לכדי הידמות לאלים.

הניגוד היסודי בין אפולון לבין דיוניסוס הוא שעומד ביסוד הדרמה בסיפור "מוות בוונציה".
מיד בתחילתו של הסיפור אנו עדים לקונפליקט. גוסטאב אשנבאך יוצא לטיול בתום בוקר של עמל מפרך, התובע ממנו "זהירות וקפידה וחומרה ונחישות הרצון שאין למעלה מהן". הוא מגיע לבית הקברות כאשר לפתע מופיע נוכרי, המטה בחזותו המוזרה את מחשבותיו של אשנבאך לאפיק שונה לגמרי. תיאורו של הנוכרי מעורר אסוציאציות של מוות: פיקה מזדקרת, צוואר כחוש ושיניים חשופות. הופעתו מרמזת על הבאות- הנוכרי הנודד הוא שמעיר באשנבאך את יצר הנדודים שיביא למותו. דמות הנוכרי היא הראשונה מבין הדמויות המגלמות תכונות דיוניסיות כמו התגרות, פראיות וגרוטסקיות.

אשנבאך מנסה לשלוט ברגשותיו הפורצים למראה הזר על ידי גיוס הסבר רציונאלי והנמכתם לכדי "תשוקת מסעות". עם זאת משתלטים עליו דמיונותיו והוא רואה ביצה אפופת אדים (רמז לכולרה), חיות ועצים ונחלי טין, הרומזים לתעלותיה המרופשות של וונציה. זהו חיזיון יצרי ומבעית, המפעים את ליבו "בבעתה ובערגה טמירה". ושוב הרציונאליזציה - הטיול איננו מימוש של תשוקות נסתרות, אלא "כלל מכללי ההיגיינה", לא התפרקות הכללים אלא אחד מהם.

אמנות - מיזוג הריסון והלהט

אשנבאך, כתומאס מאן עצמו, נולד ממיזוג בין המיושב לאקזוטי, בין הצינה ללהט, מיזוג המוליד נפש של אמן. אבותיו היו בורגנים שחיו בשרות המדינה, מלבד אימו שהייתה בתו של מנצח תזמורת מבוהמיה. אשנבאך הוא מחברו של האפוס על פרידריך הגדול, אשר נלחם נגד אוסטריה במלחמת שבע השנים והיה סמל לפעילות בשרות החברה. מספרים שהיה ביסודו טיפוס של אמן מנגן ולא התאים לתפקיד המלך. הוא ניסה לברוח מן המלוכה אך בסופו של דבר התגבר על תשוקותיו הבוהמייניות. כגיבורו, גם האידיאל של אשנבאך הוא האדם "המחזיק מעמד", חושק שיניו ופועל. ככל שחולפות השנים הולך אשנבאך ומתרחק ממקורותיו הבוהמיינים. הכיבוש העצמי נותן בו את אותותיו וכתיבתו מתקשחת ומתמסדת עד כי יצירתו, כשיא האירוניה, משמשת כחומר חינוכי לנוער.
למרות חיי הפרישות המסוגפים נראה אשנבאך כאדם ידוע תלאות וסערות "האמנות היא בבחינת חיים מועצמים... היא משמחת עמוק יותר, היא מאכלת מהר יותר". חייו הפנימיים המשופעים בהרפתקאות רוח ודמיון הם שחרצו בפניו את אותותיהם.

המסע

לאחר דחיות והיסוסים אין קץ יוצא אשנבאך לוונציה. מסעו הופך סמל להתגברותו של היסוד הדיוניסי, שדוכא בחייו עד כה. כבר בתחילת מסעו באוניה האיטלקית הנושנה מתוודע אשנבאך לפאן הגרוטסקי של החיים. הנוסעים מעוררים בו חלחלה ותיעוב והוא נתקף סחרחורת "כמו היה העולם נוטה איזו נטייה זעירה, אך עזה לאין-מעצור, לעבר המעוות והמפלצתי." הגרוטסקיות היא ממאפייניו של דיוניסוס, המלווה בסטיר, יצור שעיר ודמיוני. אחת הדמויות, המסמלות יותר מכל את תחושת המציאות שמעבר למציאות, היא הצעיר המתגלה כזקן מפורכס והגורם לאשנבאך לנוס על נפשו. דמות זו היא סמל להידרדרות העתידה של אשנבאך, ששיאה הגרוטסקי בביקורו אצל הספר.

את המשך המסע עושה אשנבאך בגונדולה שחורה דומה לארון מתים. תיאורו של הגונדולייר מזכיר את הזר מבית הקברות והמסע הופך שיט למלכות האדס. אשנבאך מאבד שליטה, נסחף, מניח לגונדולייר לקחת אותו בניגוד לרצונו, עד כי בשלב מסוים לא איכפת לו יותר לאן הוא נוסע והוא מתמסר לגורלו.

טאדג'ו - הרוח והחיים

במלון פוגש אשנבאך שכבה חברתית קוסמופוליטית, שעל-אף רבגוניותה היא מאוחדת בגינוני התרבות. מבטו מתמקד במשפחה הפולנית ולבסוף בטאדג'ו, הנער המפליא ביופיו. התבוננותו הדקדקנית של אשנבאך בנער היא ניסיון להקטין את ההשפעה הרגשית העצומה של טאדג'ו באמצעות אינטלקטואליזציה. אשנבאך טווה סביבו מערכת שלמה של דימויים יווניים: "פסל יווני", "הנער השולף את הקוץ", "שלמות טהורה של הצורה", שעיקרם עיצובו של הדיוניסי לכלל צורה אמנותית. עם זאת, הדואליות שבתיאור: בן-תמותה שיופיו אלוהי, בשר-ודם ושיש, היא ביטוי למאבק בין החומר לצורה, החד-פעמי לאידיאה, הדיוניסי לאפוליני. מאן רואה באמנות הפיסול- החציבה בשיש, החותרת לשלמות, סימטריה והרמוניה, תוצר אפוליני, בעוד שהמוסיקה היא אמנות מסוכנת, לא רציונאלית, המעוררת במאזין צד יצרי, לא מודע וחסר גבולות. לב המאבק בין אפולון לדיוניסוס בהתייחסותו של אשנבאך לנער, מתבטא בהשוואתו לפסל ולמוסיקה כאחד. שמו של הנער מתנגן על שפת הים כצלילי מוסיקה, המושכים את לבו מבלי שיבין את משמעותם, וכך גם צלילן הזר של מילותיו. הזהות בין הים, השמש, החום והילד הולכת ונבנית. הים הוא התפאורה הנמשכת, הרקע האינסופי, הלא מעוצב וחסר השיעור ליופיו המעוצב והמוחלט של טאדג'ו.

אשנבאך מסביר את יופיו החד-פעמי של טאדג'ו בחינוכו יוצא הדופן. בניגוד לאחיותיו שחונכו בקפידה, ניכר שחייו של טאדג'ו "עומדים בסימן של רכות ועדנה". כדי שיצמח יופי עילאי כיופיו, יש לסטות מן המוסר וכלליו הנוקשים. טאדג'ו מפונק, נוהגים בו לפנים משורת הדין ולכן הוא יפה כל-כך.

בשעת הארוחה הופכת התפעלותו של אשנבאך להגיגים בסוגיות של צורה ואמנות. הוא נוכח לדעת כי רעיונותיו "כמוהם כאותן הארות מתעתעות שבחלום, אשר בראייה מפוכחת לא נותר מהן אלא אבק פורח". תובנה זו היא בעצם הכרה בתמצית חייו -
הרוח שנותקה מהחיים הופכת אבק פורח.

ניצחונו של דיוניסוס- החורבן

אהבתו של אשנבאך לטאדג'ו החלה כאהבה אינטלקטואלית, רווית עדנה אבהית, אהבה אמנותית, אסתטית וטהורה. אשנבאך רואה בנער יצירת אמנות ומתפעל לא רק ממנו, אלא גם מן היוצר. אותו הרצון שיצר את הנער, הוא גם הרצון שפועל בו כאשר הוא יוצר בשפה. שיא הסובלימציה מתגלם בהחלטתו של אשנבאך לכתוב מסה אסתטית בהשראתו של טאדג'ו- הוא רוצה להשתמש בכוח הארוס כדי ליצור.

אך ככל שמתקרב הסיפור לסיומו הופכת אהבתו של אשנבאך יותר ויותר אובססיבית ופרוורטית, כאשר הרובד המיתי מהווה הד לטירופו. בפרק האחרון כבר שבוי אשנבאך לחלוטין בידי דיוניסוס. אם קודם ניסה אשנבאך להימלט, הרי שעכשיו הוא מתחלחל מהרעיון של שיבה אל עצמו: "מי שיצא מגדרו, אין דבר מאוס בעיניו יותר מן השיבה אל עצמו". השליטה העצמית היא ממאפייניו של אפולון ואשנבאך, שנשלט לגמרי על ידי דיוניסוס, אובד בסערת רגשותיו.

אשנבאך מתחיל לעקוב אחר אהובו ולארוב לו במקומות מוזרים. הסצנה, בה הוא עוקב אחר טאדג'ו לקתדראלה של סאן-מארקו, מאוד אירונית- הנער עובד את אלוהיו ואשנבאך, מאחוריו, עובד את אלילו. כינוייו אינם עוד: "האיש רם המצח ואפור השיער", "האיש המתבונן" או "האמן המזקין", אלא: "האיש חולה האהבה", "ההרפתקן", "האיש מוכה הסנוורים" או "החולם". מתחיל להתפרץ בו משהו דמוני וחשוך, אך יש עדיין רגעים של התפכחות, בהם הוא תוהה מה היו אבותיו אומרים על התנהגותו. חייו היו אמנם קורבן לאמנות, אך בעצם היו דומים לחיי אבותיו- מאבק מתמיד על פרישות וכיבוש עצמי.

ואז בא החלום- פולחן לדיוניסוס "האל הזר". פרץ שיגעון משתולל, השתלהבות יצרים ברברית ושלוחת רסן. חלום ממנו מקיץ אשנבאך שבוי אין-אונים בידיו של הדמון. מכאן ואילך הידרדרותו הסופית, ששיאה בהתפתות לספר. הסופר, האמן היוצר, איננו אמור להיות יפה, אלא ליצור יופי. אך אשנבאך, ככל אוהב, מבקש לשאת חן, מתייפה ומתפרכס, כמו הזקן הגרוטסקי שפגש באוניה. בטירופו, הוא מתכחש לשנותיו והופך לדמות מגוחכת ומעוררת פלצות.

יחד עם הירידה האסתטית מתרחשת גם ירידה מוסרית, ששיאה בהסתרת סוד מגפת הכולרה מפחד שיאבד את אהובו. המגיפה המסמלת את ההתפוררות המוסרית, האישית והחברתית כאחד, קראה דרור "ליצרים האפלים, ההרסניים, שחיפשו להם מוצא בשילוח הרסן, בקלקול המידות, בפשע הולך וגובר".
אשנבאך איבד את עולמו, כאדם וכאומן גם יחד, כי על אף גאוניותו לא ידע לשמור על זיקותיו ההומאניות.
גאונות ואומנות שזיקתן היחידה אסתטית, מאבדות כל זיקה לחיים וסופן תהומות האבדון.

בסיפור "מוות בוונציה", שנכתב בשנת 1911, ראה תומאס מאן בזקנתו, מעין יצירה נבואית, החושפת את הזיקה המסוכנת שבין האסתטי לברברי, שהיא ממאפייניו היסודיים של הפאשיזם. הטרגדיה של אשנבאך היא סמל לעתיד הצפוי לתרבות שהפנתה עורף לתבונה ולהישגיה ונטתה לעבר המקורות הרומנטיים והמסתורין הקמאי, הקדם-תרבותי:

"עתים נדמה לי, כאילו כל ספרותנו המעולה לא הייתה אלא החייאה מהירה של המיתוס המערבי, של המסורת המערבית- לפני נעילת השער, לפני רדת המסך, אשר בודאי לא יתרומם שוב, אלא לאיזה מחזה חדש מאוד - מחזה, אשר אליו יש לנו, מבשרי הסוף, כבר עתה יחס כלשהו" (תומס מאן, מתוך השיחה הגדולה, תשל"א).

מקורות

השיחה הגדולה ברזל אלכסנדר, השיחה הגדולה, מרחביה ותל-אביב, הוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, תשל"א.
הנאציזם בראי הספרות הגרמנית המרמן אילנה, הנאציזם בראי הספרות הגרמנית, ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד.
מוות בוונציה וסיפורים אחרים מאן תומאס, מוות בוונציה וסיפורים אחרים, תרגמה נילי מירסקי, ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ח.


Essays on Thomas Mann George Lukacs, Essays on Thomas Mann, translated from the German by Stanley Mitchell, London, Merlin Press, 1964.
Germany and the Germans Thomas, Mann, Germany and the Germans, published by the library of Congress, Washington, 1945.
ייעוץ פסיכולוגי
במסגרת האתר לא אוכל לענות על כל השאלות המתעוררות בעת התלבטות לגבי טיפול פסיכולוגי. לכן, אני מזמינה אתכם ליצור עימי קשר טלפוני ואסייע בכל שאלה.

פסיכולוגית קלינית מומחית במושב תימורים.
טלפון: 08-8602616.
פסיכולוגית קלינית מומחית בתל אביב.
טלפון: 03-6479153.

פסיכולוג | מתי פונים לפסיכולוג | טיפול זוגי | טיפול פסיכולוגי | גישות טיפוליות | כלים טיפוליים | גמילה | חרדות | התמודדות עם אבל | צור קשר

ניתן לפנות ולהתייעץ עם פסיכולוגית קלינית תמר זהבי בכל שאלהתבונה ו/או שיגעון, על ידי התקשרות טלפונית או באמצעות טופס יצירת קשר בעמוד הרלוונטי.
תוכן האתר נכתב על ידי בעליו החוקיים ובשום מקרה אין להעתיק או לעשות שימוש כלשהו ללא אישור. 2007 - 2009 © כל הזכויות שמורות.
עיצוב: בייסיק קונספט.